לא בגלל הילדים


לא, זו לא סיבה טובה להישאר.


זוגות רבים הפונים ליעוץ זוגי, אומרים שהסיבה העיקרית המשאירה אותם יחד, היא  הילדים. 

אם אתם נדרשים לאומץ, להביט למציאות בעיניים ולהחליט החלטה הרת גורל, עשו  זאת. התייעצו, דברו, קבלו

 עזרה, תקשרו זה עם זו ויפה שעה אחת קודם.


לטובתם ולטובתכם, המנעו מלתרץ את הדחיינות "בגלל הילדים".

הסיבות להישאר הן לא מאוד רבות וחלקן אף חופפות. העיקרית והפופולארית היא  הילדים.

הילדים צעירים מדי, הם אינם בשלים להבין את המשמעות של הפרידה, איך הם יקבלו את זה, מה יגידו עליהם, איך יתייחסו אליהם בגן / בית ספר, איך לטלטל אותם בין שני בתים (היום *"נסטינג" הפך לאופציה) וכו'.

אתחיל ואומר שככל הנראה, השורה התחתונה של כל סעיף מאלה שיהיו כאן, יתחילו ויסתיימו באיזה מודל אנחנו עבור הילדים שלנו.
איזה מודל הורי אנחנו רוצים שהם יראו, האם אנחנו מודל ראוי לחיקוי?
האם יש בינינו תקשורת טובה, האם אנחנו מביעים אינטימיות ליד הילדים, חיבוק, נשיקה, התגפפות, מילים טובות של אהבה, האם אנו תומכים ומפרגנים זה לזו.
האם הם רואים את שנינו בחוזקות ובחולשות שלנו, האם אנחנו מקיימים ישיבות שבועיות עם הילדים, שיחשפו לענייני היומיום, שיבינו את הקשר בין הכנסות להוצאות, בין דחוף לחשוב ובאופן כללי, אילו כישורי חיים אנחנו מקנים להם.

בואו נחזור לסיבה הראשונה הזו, "בגלל הילדים".

אם זו הסיבה העיקרית, הנזק שאתם עושים, הוא לא רק לעצמכם.
הבחירה הזו תוחמת אתכם ב"כלוב המשפחה" ובה בעת, בתוך הכלוב הזה, הילדים חווים ריחוק, ניכור, העדר אושר ושמחה ואולי אף אווירה קשה של צעקות, מילים פוגעניות, שתיקות (שזו בעצם אלימות מילולית), העדרות פיזית ארוכה של מי מכם (לחזור הביתה מאוחר ככל הניתן), המנעות מבילויים משותפים (לכי את עם הילדים / לך אתה אִתם) ועוד התנהגויות רבות ומגוונות הבאות לחפות על תסכול וכעס לא מדוברים. 

חשוב לדעת איך לתווך לילדים את המציאות. לכל גיל יש את התיווך המתאים והנכון לו, וכן, אצל ילדים צעירים, עד גיל 12 או אפילו 15, יהיה קשה להפריד את עובדת פרוק הקשר מעצמם. הם עדיין יכולים לחוות את עצמם כחלק בלתי נפרד מכם ולקחת על עצמם את האחריות  והאשמה לפרידה.

מומלץ ורצוי להגיע מוכנים ולקבל עזרה בתיווך ובהמשגה. לשתף את הגננת / המורה / היועצת – בהתאם למסגרות בהן נמצאים הילדים.
כל ילד היה מעדיף לראות את הוריו מאושרים, שמחים, צוחקים, אוהבים ונאהבים. לילדים סנסורים עדינים והם מודעים היטב לרחשי לבכם. גם אם "הבית שקט", הם יחושו באיכות הקשה של השקט.

הם יכולים לגדול להיות "ילדים מְרצים", כאלה המבקשים להביא שלום הביתה, או אולי לגדול עם חוסר ביטחון, שהרי אין הלימה בין מה שקורה בבית למה שהם מייחלים.

אל תישארו יחד רק בגללם. ככל שתדחו את הפרידה, הם יסלחו לכם פחות. אתם למעשה תולים בהם את האושר שלכם. זה משא כבד לשאת.

בעיניים שלהם (אני פוגשת אותם ומקשיבה לחוויות שלהם בגילאי 25-70):
"האווירה בבית לא היתה טובה",
"אפשר היה לראות שאין בינהם אהבה",
"אני זוכרת עצמי מתפללת שיתגרשו כבר",
"אני חייתי כל הזמן בצופים. זה מה שהציל אותי",
"אצלנו לא דיברו. כל הזמן היו צעקות. רק צעקות",
"בגלל העבודה, אבא היה אוכל איתנו רק בסופי שבוע – רק בגיל מאוחר יותר הבנתי שהוא פשוט ברח מלהיות איתנו, איתה",
"אני זוכר שכילד, סבלתי מאסטמה וכשהתחלתי ללמוד, הבנתי שזה היה על מנת לקבל תשומת לב. רק שיפסיקו לריב",
"המודל הדפוק הזה שגדלתי איתו, לא מאפשר לי ליצור קשר זוגי יציב",
"אני לא סולחת לה שהיא גרמה לי לשנוא את אבא שלי",
"הפתיחות המינית שלי בגיל ההתבגרות, כיסתה על חוסר הבטחון שמלווה אותי עד הים, למרות שאני נשואה".. 

בעיניים שלהם, ממש עדיף שתתגרשו. שתדאגו לשלומם הנפשי והרגשי. שתכינו אותם לימים מורכבים.
שה"בעושר ובעוני" הוא נהדר ורומנטי ויש זוגות שצולחים יחד כל משוכה– אבל לעתים, גם אהבה וחווית תואם מופלאה, לא מחזיקות שנים רבות.

מה שהתאים מאוד בתחילת הקשר, נמצא פחות מתאים חמש, עשר או עשרים ושלושים שנה מאוחר יותר.

 כאשר מפרקים בית, כל אחד מבני הבית יחווה משבר. הקרקע הבטוחה והמוכרת, נשמטת מתחת לרגלי כולם. שבו יחד שניכם. החליטו כמו זוג מבוגרים אחראיים לנהל את המשך חייכם. ברגע שהריתם יחד, אתם קשורים עד יום מותכם, אם בבית אחד ואם בבתים נפרדים. תחגגו לילדים ימי הולדת, סיום יסודי, חטיבה, תיכון, צבא, לימודים, חתונה.. אתם תהיו הסבא והסבתא של הנכדים שלכם, הסבא רבא והסבתא רבתא של הנינים.


חשבו רחוק קדימה – כיצד לעשות לימונדה מהפרידה. הזכרו בתחילת הקשר, כבדו זה את זו.
הניחו למושג מלחמה. אתם לא רוצים להיות אוייבים זה של זו. חדלו עם האשמות.

אם רק אחד מכם הפסיק לאהוב, נכון, זה מאוד כואב, אפשר לחוות עלבון, אפשר לחוש בגידה – אבל כשאהבה חדלה, אין דרך לִכפות אותה.
זכרו את הרגעים היפים, אחלו זה לזו חיים טובים, שמרו על קשר, לפחות קורקטי ומפרגן זה עם זה – כך חייכם וחיי הילדים יהיו טובים מכפי שהיו כשהארכתם את השהות המשותפת ללא אהבה. 

המנעו מיצירת מחנות. שוב, אתם לא אוייבים. אתם שותפים לדרך מופלאה. השבט שלכם יוסיף ויגדל.
שבט טוב, שמח לראות מי עומד בראשו.
שמרו על לב רחב. המנעו מהתחשבנות.
מי שחדל/ה לאהוב, אינו עושה זאת "דווקא". זה פשוט קורה עם הזמן. אולי לא השכלתם לטפח את הקשר וההתרופפות פסעה פנימה והפכה לדיירת קבע. בקשר הבא כבר תהיו חכמים יותר. 

אבל אל "תפילו" את התסכול שלכם על הילדים. אתם לא רוצים שהם יהיו העתקים של הגרסא הלא מוצלחת שלכם. 

עכשיו, חשבו קדימה – איזה מודל אתם רוצים להיות עבורם?


 *נסטינג – לטובת היציבות הרגשית והחברתית, הילדים נשארים בבית המוכר בו הם גדלים וההורה הוא זה שמתחלף. לסידור הזה, כמו כל דבר, יש חסרונות ויתרונות.
מעבר לשגרה שנשארת לילדים, אותו בית, גן, בית ספר, שכונה, חדר, יש גם פחות הוצאות.
מוציאים פחות כסף. אין צורך ששני בני הזוג ישכרו בית גדול שיאפשר את כל מה שהתקיים בבית המקורי.
ההורים מתחזקים את הבית יחד וחולקים את הוצאותיו.

לצד זה, כל אחד מהם יכול לשכור דירה קטנה שתאפשר לו את הפרטיות בימים שאינם ימי המשמורת שלו.
יש מי שיעבור לגור אצל ההורים או עם בן/בת זוג חדשים. 

על מנת שהנסטינג יעבוד טוב ולא יצור בלבול אצל הילדים, שבתוך תוכם תמיד ישאפו לבית עם אבא ואמא, חשוב לדבר עם הילדים על המשמעות של הסידור החדש. שיבינו שאמא ואבא כבר לא ביחד, אבל כמובן אוהבים אותם מאוד ואמא ואבא בקשר טוב זה עם זה, מכבדים זה את זו, ואולי אף חברים טובים זה של זו, למרות שאין ביניהם אינטימיות. 

זה גם המינוס. שהילדים, אם לא מתווכים להם היטב את השינוי, את המודל הזה, יהיו מבולבלים. 

המודל הזה עובד אך ורק לבני זוג שהתקשורת בינהם טובה.


אם יש כעס והאשמה, יהיה מאוד קשה להמשיך להיות באותו חלל ולישון באותה מיטה של מי שהפסיק לאהוב, מי שבגד, מי שאנחנו כועסים / שונאים / סולדים ממנו.

אפרתה בנור - ליווי ויעוץ זוגי | הוויה ומיניות נשית