כסף והסכם ממון


כאשר התקשורת שלנו טובה, כשאנחנו מסתמכים על עובדות ומבררים צרכים זה של זו, זה אומר שבבסיסנו, אנחנו בני אדם. קשובים, טובים, אכפתיים.
נכון, זה לא משתמע מכך, אבל תודו שזה לגמרי עדיף.
כאשר התקשורת שלנו טובה, נוכל להתגבר על כל המשוכות הממתינות לנו בדרך. ועדיין, למרות שלכולנו ברורה המשוואה הזו, כשמגיע רגע מהצד של האמת, אנחנו מוצאים עצמנו מתנהלים ממקום פגוע, נוקם, שונא. שוכחים להקשיב.
מגלים בעצמנו מקום שעיקרו הוא להרע ולהפוך את חיי האחר לגהנום.
איך יכולנו לאהוב כל כך ולצחוק ולבלות וללדת ילדים, וכשמשהו משתבש, אנחנו מתהפכים. 

יש תרופות שאנחנו ממש, אבל ממש לא חושבים להקדים למכה. 

הסיבות לפרידה ולמריבות הן רבות. החל מהעובדה שחברנו יחד לא ממש בשלים, דרך ענייני משפחתולוגיה, פריון, חינוך הילדים, התפתחות אישית לא סימטרית, בגידות, פערים בחשק המיני, יציאה מהארון, חזרה בתשובה/שאלה, התנהלות עם כסף. 

כשאנחנו מתאהבים ומחליטים לחיות ולחלוק יחד חיים שלמים, אנחנו לא חושבים על מה יקרה אם. מה יהיה אם לא יצליח לנו, אם נפרד, אם נתגרש, אם נפסיק לאהוב, אם נבגוד, אם פתאום נצא מהארון, אם לא נצליח להרות.
השאלות הללו אינן מצויות במודע שלנו.

אנחנו טובלים באהבה והעולם עצמו כמו רק מחכה לראות אותנו נרקמים בתוכו עם האהבה שלנו ועם המסע שאנו מתעתדים ללכת בו ולברוא את השבט ואת חותמו בהיסטוריה הענפה שנולדנו לתוכה.


 מפגשים עם ומול כסף 

א.
נפגשנו בגיל צעיר, ביקשנו לחלוק חיים יחד. הפגשנו הורים. לשנינו ברור היה המצב הכלכלי של שתי המשפחות. ההורים החליטו על חלוקת ההוצאה. או לחלוק חצי חצי או שכל משפחה תשלם עבור האורחים המגיעים מטעמה. יש שביקשו ש"ההכנסות" מהחתונה יכסו את ההוצאות ויש שסיכמו שכל אשר "נכנס" עובר לבני הזוג, שתהיה להם התחלה טובה ומוצלחת.

ב. 

החלטנו להתחתן בים / ביער. ביקשנו שלא יביאו מתנות, אלא מרשימה שהוכנה מראש. כל אורח התבקש להביא תקרובת לארוע. מי שיכול היה להוסיף כסף, מבורך.

ג. 

שנינו או אחד מאיתנו מגיע מבית אמיד. ההורים או מי מאיתנו מבקש לחתום על הסכם ממון. לציין בו ירושות, תכניות חיסכון, ריביות וכו'. מה שהיה לכל אחד לפני החבירה נרשם. במקרה של פרידה, לא חולקים ברכוש שקדם לחיים המשותפים.

יהיו מי שיפגעו מהדרישה. אבל ברגע שהיא עולה, חשוב למצוא דרך להגיע להסכם חתום ממקום בשל, מבין ואוהב.
כשנפרדים ללא ילדים, הבעיות שעלולות לצוץ יהיו פשוטות יחסית (להוציא רגשות נקם קשים).

כאשר יש ילדים, אנחנו מבקשים את טובתם העליונה, וכאן אנחנו נמדדים גם מעבר למילים המודפסות על הנייר – אבל עם יד על הלב, נמנעים ממניפולציות. זוכרים להיות בני אדם.

שני הצדדים מבקשים לשמור על רמת ואיכות החיים של הילדים – קחו בחשבון שבזכות הילדים הפכתם משפחה ועד אחרית ימיכם תלוו את ההתפתחות של הילדים, הנכדים והנינים. לעולם תהיו ההורים / סבא/סבתא של הנכדים.
כמודל לחיקוי, אתם מבקשים להיות מודל ראוי לילדים ולנכדים גם כשאתם בוחרים להיפרד.
המנעו ככל האפשר מלערוך מלחמות על גבם של הילדים. זכרו תמיד את רגעי השמחה שחלקתם. החיים יכולים להמשיך להיות טובים ויפים. 

זוגות רבים מתגברים על משברים. לא תהיו הראשונים ולא האחרונים שיתגברו על פרידה וחלוקת ממון. אתם יכולים להחליט, למרות הכאב והפגיעה, שלמען עתיד טוב לכולכם, הן נפשי, הן בריאותי- פיזי והן רגשי – למקסם את הטוב והמכבד שבידיכם. 

במקום להוציא כספים רבים על מלחמות, נצלו את הכסף עבור צמיחה של כל אחד מבני המשפחה. לעומת תוצרי המלחמות, לפירות של ההשקעה הזו יהיה טעם מתוק.