גברים - למה כשהם חולים הם כאלה פתטיים?


או: הדרך לשלום בין המינים

בואו נתחיל אתנו, הנשים.כשכואב לנו, אנחנו בוכות, מייללות, מבקשות לעצור רגע, לנוח.
כשקשה לנו, אנחנו אומרות שאי אפשר ככה, מבקשות עזרה וסומכות עליו שיעשה סדר.  
כשכבד לנו, משאירות לו, לגבר, שהוא יסחב.
כשאנחנו רוצות מדף מעל או לצד השידה, ברור שהוא זה שאמור לקחת מידות, לקדוח, לנסר, לשייף, לצבוע, לתלות.
כשמצלצל סוכן הביטוח, בד"כ השיחה תעבור אליו – שיסגור הוא את העניינים וישווה מחירים ויחליט.
כשהאוטו משתעל או לא מתנהג כתמול שלשום, הוא אמור לפצח את סיבת המחלה ואם לא, הוא יהיה זה שיקח את האוטו למוסך.
הוא ימלא אוויר ויבדוק שמן ויחליף צמיג במקרה של תקר והוא גם יהיה זה שידבר עם הביטוח של אותו פלוני שעיקמנו לו את הפח של דלת האחורית. 
אם חשקה נפשנו בטיול, לרוב תהיה הציפיה ממנו – לדעת ולהכיר את המסלולים ולהיות מאוד יצירתי לגבי בלת'מים. מכל סוג!
יש בעיית גבולות עם הילדים, מחכים לו שיגיע ויפתור ויסביר וידע. 
רעשים מוזרים בלילה? הוא זה שיקבל מרפק לצלעות, הוא זה שיקום לסרוק את הבית והוא זה שיחזור וישיב את השקט לשינה.

️צריך לטפל בגדר החיה / לכסח דשא.. אם זה לא הגנן, אז זה הוא כמובן.
הוא גם אמור להבין בבשר ולתפעל את ה"על האש" כשמגיעים האורחים.
צריך לקחת הלוואה מהבנק, או בכלל ענייני בירוקרטיה...
יש ג'וק, עכבר, נחש..... התשובה כבר ברורה, נכון?

ובואו לא נשכח את התפקוד המיני שלו ואת "האחריות שלו" לעונג שלנו.

מסתבר אם כך, שלגבר הזה שאנחנו מגדלים, אין ממש נקודות חולשה.
הוא חזק וגיבור ויודע הכל. יש לו מגרה מלאת פתרונות, הוא לא עצוב ולא נגעל, הוא לא בוכה ולא מבקש עזרה, הוא לא מתבכיין ואין לו מפלים הורמונאליים, הוא לא בדיכי, הוא לא בחרדה, הוא לא חייב לנוח, הוא לא מקיא, 
אין לו מצבי רוח וכמובן שלא מתחשק לו פתאום גלידה פיסטוק כשהוא בחודש שלישי... 


️אנחנו בעצם מגדלים סופרמנים.


(שימו לב שלא נגעתי ולו במילימטר בפוסט טראומה – זה יחכה ויטופל במאמר אחר)


️פמיליאריות

כל חיינו, ולצערי הרב עדיין בסוף הרבע הראשון של המאה הנוכחית, מפטמים אותנו במין היפה (באמת יפה) והחלש (באמת חלש). מראים לנו כמה אנחנו זקוקות לגבר, כמה אבודות. איך תמיד הוא זה שמציל אותנו וחזק וגיבור ויודע וכו'.

המיתוס הזה כל כך צרוב לנו בתודעה, ששכחנו שקיימת אפשרות בכלל שגבר יכול להיות עצוב ורגיש וחלש.  לרגע לא עולה בדעתנו שגבר יכול לפחד או לרצות לבכות.
ניכסנו לנו את התכונות הללו מבלי לתת את הדעת לעובדה שגם הגבר הוא בן אנוש. בן אנוש, ממש כמונו. אנושי. לא רובוט. א נ ו ש י ! כזה עם רגשות וצרכים.
אין לנו שום רפרנס ל"נסיך חלומות" חלש ובוכה – ואם יש, הוא יהיה "נשי" או הומו.
ואם הוא לא נשי ולא הומו, לא נוכל לשאת אותו בחולשתו. גבר כזה יעורר בנו סלידה וגועל. איך הוא מתפרק ככה מולנו – איך הוא לא גבר?! מה פתאום דבקה בו תכונה אנושית?
בדיוק כמו שכתבה ילן שטקליס, אנחנו שרים ולבנו נכמר: 
"ילדי הוא גיבור ונבון 
ילדי לא יבכה אף פעם 
כפתי קטון..."

הגבר הזה, שבטפשותנו גידלנו ועדיין מגדלים – כלוא רגשית. 

אין לו לגיטימציה להראות או לבטא רגשות. 

אין לו לגיטימציה לבקש עזרה ולהגיד שקשה לו, שהוא כבר לא יכול, שהוא מתמוטט תחת משא היומיום, שהוא רוצה להכנס למיטה ולא לצאת ממנה שבוע,

אין לו לגיטימציה להגיד בקול שכל מה שהוא צריך זה חיבוק.

שהוא הכי רוצה להכנס לאיזו רחם ולא לצאת. פשוט לעשות כלום.

שלא ירצו ממנו דבר, שלא יבקשו, שלא יסמכו, שלא יצפו.


️אם הרובוט הזה שאנחנו מגדלים, יהיה לרגע אנושי ויודה בחולשה, הוא יהיה "סיסי", "נקבה", "הומו"... יגידו עליו שהוא בוכה כמו בחורה או מיילל כמו תינוקת...

אז בטח שהגבר הנהדר הזה, הגבר שבחרנו בלב שלם, האהוב שלנו, בן הזוג הנהדר שאנחנו רוצות להזדקן אתו, ברור שהוא יהיה "פתטי".

️עד שהוא כבר חולה, הגוף שלו חייב, פשוט חייב לפרוק את כל המתח שהוא צבר. לא רק הגוף, זו בעיקר הנפש שלו שזקוקה לחיווט מחדש. 


כשיש לו חום, זו הזדמנות פז להתנתק, לקחת פסק זמן מהעדר השוויון.אפשר לראות במחלה שהוא "נכנע לה", כאופציה המיטבית למלא מאגרים.

מאגרים שיאפשרו לו לעטות על עולמו הרגשי, על האנושיות שלו, את שריון הרובוט ולהמשיך למלא את התפקיד הכל כך קשה שנגזר עליו, להיות גבר. 


המסקנות, עליכןם.

התמונה מהרשת